הילדים
לומדים מהוריהם על השימוש בתקשורת. הם רוכשים מהתקשורת ידע רב, ידע בסיסי על
העולם. אמצעי התקשורת יוצרים את סביבת המידע של הילדים. אמצעי התקשורת קנו
את ילדות הילדים ובמקום ללכת ולעשות זיכרונות שנוכל לספר לדורות שאחרינו עליהם,
אנחנו מבלים את כל היום שלנו ממעבר בין הטלוויזיה לבין הטלפון או המחשב כי זה קל
יותר ודרך קצרה יותר להעביר את הזמן בלי כמעט מאמץ. החשיפה לאמצעי התקשורת השונים
היא הסיבה לאובדן הילדות של הילדים. האם לתת לילדים לראות טלוויזיה
חופשי ולהוריד לטלפון שלהם כל אפליקציה שירצו? או למנוע מהם את כל מה שחבריהם
מדברים עליו? זה קשה לעמוד נגד הרצונות של הילדים, הם יעשו הכל כדי שיקבלו את
מבוקשם, אם הם רוצים לצפות בטלוויזיה? הם לא יתנו לאף אחד אחר לצפות בשקט, משעמם
להם ואין להם מה לראות? הם יצטרפו לאחים הגדולים שלהם ולהורים שלהם. לכל החברים
שלהם יש טלפון ? הם יעשו הכל שיקנו להם גם אחד. ומהר מאוד יחשפו להרבה תכנים שלא
אמורים להיות מכוונים אליהם ויתעניינו וישאלו שאלות שאף אחד פתאום לא מבין איך הם
בכלל יודעים לשאול, אבל ילדים סקרנים מאוד ורוצים לדעת הכל לא? אז, ההורים ירצו
להתחיל להציב גבולות לילדיהם, אבל ההורים לא תמיד עם הילדים שלהם כמו שהתקשורת
תמיד איתם כמעט בכל זמן נתון, אז האם זה אפשרי בכלל למצוא את העמק השווה בין אמצעי
התקשורת לבין מגבלות ההורים?
סוכני החברות והשפעתם
על הפרט:
הפרט מרגע לידתו ועד סוף חייו עובר תהליך שמעצב את אישיותו, שמקנה לו כלים וערכים שילוו אותו כל חייו ושבאמצעותו הוא לומד מה הוא תפקידו בחברה שלנו. הוא מעצב את האישיות שלו ואת השקפת עולמו, וזה קורה בעזרת הסביבה שהוא חיי בה. הדברים האלה קורים בעזרת סוכני החברות ששייכים למסגרות חברתיות שונות כמו בית ספר, צבא, עבודה ועוד. סוכני החברות העיקריים שהיו פעם תופסי המקום העיקרי בחיי הילדים מאז הגיל הרך ועד גיל התבגרותם הם ההורים. ההורים שימשו המודל לחיקוי של ילדיהם, הילדים לא הכירו מעבר לכך. ההורים שלטו בידע של ילדיהם וברצונות שלהם, כל דבר שהתרחש בחיי ילדיהם הם היו שותפים בו ולקחו בו חלק עיקרי. המדיה והתקשורת כיום גם מהווים סוכן חברות, והם תופסים חלק גדול יותר ויותר מחיי הפרט. אמצעי התקשורת הם סוכני חברות קבועים, בניגוד למשל למחנכת בבית ספר שלא ממשיכה עם הפרט פיזית אחרי שהילד גדל, הערכים והנורמות שקיבל ממנה אולי כן ימשיכו, אך לא היא, בעוד שאמצעי התקשורת מלווים את הפרט מהגיל הרך והלאה. עבור הקהל הצעיר, אמצעי התקשורת מהווים סוג של "הורה חדש", אפשר ללמוד על החברה, התרבות ועל המוסכמות המחייבות אותו או הרצויות לו רק דרך התקשורת, כך גם אומרת אלנה ביזלי במאמרה על הטלוויזיה, היא אומרת שאת התפקידים החברתיים והתנהגויות שונות הטלוויזיה מפתחת לילדים, מה שעושה את הטלוויזיה סוכן חברות בחייהם.
הפרט מרגע לידתו ועד סוף חייו עובר תהליך שמעצב את אישיותו, שמקנה לו כלים וערכים שילוו אותו כל חייו ושבאמצעותו הוא לומד מה הוא תפקידו בחברה שלנו. הוא מעצב את האישיות שלו ואת השקפת עולמו, וזה קורה בעזרת הסביבה שהוא חיי בה. הדברים האלה קורים בעזרת סוכני החברות ששייכים למסגרות חברתיות שונות כמו בית ספר, צבא, עבודה ועוד. סוכני החברות העיקריים שהיו פעם תופסי המקום העיקרי בחיי הילדים מאז הגיל הרך ועד גיל התבגרותם הם ההורים. ההורים שימשו המודל לחיקוי של ילדיהם, הילדים לא הכירו מעבר לכך. ההורים שלטו בידע של ילדיהם וברצונות שלהם, כל דבר שהתרחש בחיי ילדיהם הם היו שותפים בו ולקחו בו חלק עיקרי. המדיה והתקשורת כיום גם מהווים סוכן חברות, והם תופסים חלק גדול יותר ויותר מחיי הפרט. אמצעי התקשורת הם סוכני חברות קבועים, בניגוד למשל למחנכת בבית ספר שלא ממשיכה עם הפרט פיזית אחרי שהילד גדל, הערכים והנורמות שקיבל ממנה אולי כן ימשיכו, אך לא היא, בעוד שאמצעי התקשורת מלווים את הפרט מהגיל הרך והלאה. עבור הקהל הצעיר, אמצעי התקשורת מהווים סוג של "הורה חדש", אפשר ללמוד על החברה, התרבות ועל המוסכמות המחייבות אותו או הרצויות לו רק דרך התקשורת, כך גם אומרת אלנה ביזלי במאמרה על הטלוויזיה, היא אומרת שאת התפקידים החברתיים והתנהגויות שונות הטלוויזיה מפתחת לילדים, מה שעושה את הטלוויזיה סוכן חברות בחייהם.
אתר מגמות טכנולוגיות תקשורת - ילדים, טלויזיה ותפקידי מין
מעמד הטלוויזיה עם השנים התחזק בחברה וכיום מהווה
בסיס לקשר החברתי של הפרט וגורם המעצב את תמונת המציאות שלנו, ואפילו לפעמים היא
נוגדת את העקרונות שעל פיהם הורינו חינכו אותנו. דפנה למיש באחד מהמאמרים שלה
מציינת שהטעם הטלוויזיוני שלנו מושפע מן הסביבה שאנחנו נמצאים בה, מהגדרת עצמנו
כשייכים למין מסויים, ולקבוצת גיל מסויימת, דבר שמוכיח כי הטלוויזיה היא סוכן חברות, עצם
העובדה שילדים רואים טלוויזיה בגלל שהחברים שלהם רואים את התכנית הספציפית הזו
ואוהבים לדבר על זה אומרת כי הטלוויזיה תפסה חלק עיקרי בחיים שלהם אםילו כשהם לא
צופים בה בפועל
אתר מגמות טכנולוגיות תקשורת - הסיבות לצפיה בטלויזיה
מה קורה עם אובדן הילדות:
חשיפת הילדים לתכני טלוויזיה
שלא מתאימים לגיל שלהם, בשעות שלא מיועדים לצפייתם וטשטוש בין סדרות משפחתיות
לסדרות למבוגרים, הם הגורמים למעבר מיידי של הילדים "לעולם המבוגרים"
מהילדות בלי שום שליטה, ניתן לקרוא לילדים הללו גם ילדי המילניום, סיימון סינק מדבר על ילדי
המילניום ואומר שהדור הזה הוא דור עצלן, ממוקדם בעצמו, שמאשימים אותו בכך שהוא
מפונק, דור שגדל עם הטכנולוגיה. השימוש בפלאפון והמעורבות ברשתות החברתיות הוא דבר
ממכר. ישנם הגבלות גיל לעישון, שתיית אלכוהול ולהימורים שהם דברים ממכרים גם כן
אבל אין הגבלת גיל להחזקת פלאפון או שימוש ברשתות החברתיות.
בגלל הטלוויזיה, הטלפון והמחשב הילדים לא מוגבלים ממידע שבגילם הם אינם אמורים עוד לדעת ולהבין ולכן החלוקה בין ילד למבוגר מטשטשת יותר ויותר. השוני בין דור ההורים שלנו, שעוד התקשורת לא הייתה מפותחת לדור שלנו שהתקשורת דיי מפותחת הוא ברור. בדור ההורים שלנו לא דיברו על מין, מלחמות ומוות בגיל צעיר, בעוד שהיום ילדים מגיל קטן מאוד יודעים שלא החסידה מביאה את הילדים לעולם. הדברים שהורינו ידעו עליהם בגיל בוגר, היום ילדים בגיל הרך יודעים עליו, ואפילו לפעמים הילדים יודעים יותר טוב מההורים שלהם, הם מתוחכמים יותר והפער בניהם הולך וקטן. בעידן תקשורת ההמונים, הילדות הולכת ונעלמת וכתוצאה מכך, קורים תהליכים נוספים כמו אובדן סמכות ההורים, חוסר נימוס וחוסר בושה. הטלוויזיה גרמה לתהליך הזה כתוצאה ממתן מידע מלא ושווה לכל אדם מבלי להפריד בקהלים שונים מגילאים שונים, אין סודות= אין ילדות, וכך הילדים מאבדים את תמימותם.
בגלל הטלוויזיה, הטלפון והמחשב הילדים לא מוגבלים ממידע שבגילם הם אינם אמורים עוד לדעת ולהבין ולכן החלוקה בין ילד למבוגר מטשטשת יותר ויותר. השוני בין דור ההורים שלנו, שעוד התקשורת לא הייתה מפותחת לדור שלנו שהתקשורת דיי מפותחת הוא ברור. בדור ההורים שלנו לא דיברו על מין, מלחמות ומוות בגיל צעיר, בעוד שהיום ילדים מגיל קטן מאוד יודעים שלא החסידה מביאה את הילדים לעולם. הדברים שהורינו ידעו עליהם בגיל בוגר, היום ילדים בגיל הרך יודעים עליו, ואפילו לפעמים הילדים יודעים יותר טוב מההורים שלהם, הם מתוחכמים יותר והפער בניהם הולך וקטן. בעידן תקשורת ההמונים, הילדות הולכת ונעלמת וכתוצאה מכך, קורים תהליכים נוספים כמו אובדן סמכות ההורים, חוסר נימוס וחוסר בושה. הטלוויזיה גרמה לתהליך הזה כתוצאה ממתן מידע מלא ושווה לכל אדם מבלי להפריד בקהלים שונים מגילאים שונים, אין סודות= אין ילדות, וכך הילדים מאבדים את תמימותם.
התכנים שנחשפים אליהם הילדים
וההבדל בין המציאות לבין התכנים שהם נחשפים אליהם:
לייצוג, למסגור, ולסטראוטיפים יש משקל כבד על אובדן הילדות. כפי שנכתב לעיל, אין הפרדה בין התכנים המיועדים למבוגרים ולתכנים המיועדים לילדים ולכן והילדים נחשפים גם לייצוג, למסגור, ולסטראוטיפים שעלולים להופיע בתכנים המיועדים למבוגרים שמשפיעים בהמשך על אופי ודרך החשיבה שלהם. בטלוויזיה לרוב ישנה גם הגזמה, היא גורמת להבלטת הדברים המעניינים, המרגשים, יוצאי הדופן ומה שיש לו תהילה וזוהר, גם אם הדברים לא תואמים במציאות, למשל: רוב הנשים בתפקידם הראשיים יפות, הבלשים לעולם לא מפספסים ועוד. דבר שני, בטלוויזיה פתרון הבעיות לא מציאותי, בעיות שביום יום אינן נפתרות במהירות או שלא נפתרות עד הסוף והן לא קלות, בטלוויזיה חייבות להיפתר בצורה מוחלטת גם אם הפתרון אינו הגיוני. בנוסף, במציאות החיים אינם צפויים מראש והם מורכבים מדמויות שונות וייחודיות, בעוד שבטלוויזיה התכניות מאופיינות בעלילות דומות, במבנה קבוע ובדמויות סטראוטיפיות וצפויות מראש. הטלוויזיה מרבה להשתמש בסוג של דרך קיצור באמצעות הסטראוטיפים, הם מקצינים תכונה מסוימת, שלא בהכרח נכונה לכולם, של קבוצה כלשהי ומאפיינים אותה באמצעות "קודים" מוכרים, כמו הבלונדינית המטומטמת, במטרה להעביר מסר מהיר. דפנה למיש במאמרה כותבת את המאפיינים המשותפים לכל הדרמות בטלוויזיה, והיא מביאה להבנה ש כמעט כל הנצפה בטלוויזיה הוא אותו הדבר וחוסר הגיוון בתכניות מביא את הילדים מסקנה כי באמת כל מה שהם רואים זה הדבר היחיד שקיים.
לייצוג, למסגור, ולסטראוטיפים יש משקל כבד על אובדן הילדות. כפי שנכתב לעיל, אין הפרדה בין התכנים המיועדים למבוגרים ולתכנים המיועדים לילדים ולכן והילדים נחשפים גם לייצוג, למסגור, ולסטראוטיפים שעלולים להופיע בתכנים המיועדים למבוגרים שמשפיעים בהמשך על אופי ודרך החשיבה שלהם. בטלוויזיה לרוב ישנה גם הגזמה, היא גורמת להבלטת הדברים המעניינים, המרגשים, יוצאי הדופן ומה שיש לו תהילה וזוהר, גם אם הדברים לא תואמים במציאות, למשל: רוב הנשים בתפקידם הראשיים יפות, הבלשים לעולם לא מפספסים ועוד. דבר שני, בטלוויזיה פתרון הבעיות לא מציאותי, בעיות שביום יום אינן נפתרות במהירות או שלא נפתרות עד הסוף והן לא קלות, בטלוויזיה חייבות להיפתר בצורה מוחלטת גם אם הפתרון אינו הגיוני. בנוסף, במציאות החיים אינם צפויים מראש והם מורכבים מדמויות שונות וייחודיות, בעוד שבטלוויזיה התכניות מאופיינות בעלילות דומות, במבנה קבוע ובדמויות סטראוטיפיות וצפויות מראש. הטלוויזיה מרבה להשתמש בסוג של דרך קיצור באמצעות הסטראוטיפים, הם מקצינים תכונה מסוימת, שלא בהכרח נכונה לכולם, של קבוצה כלשהי ומאפיינים אותה באמצעות "קודים" מוכרים, כמו הבלונדינית המטומטמת, במטרה להעביר מסר מהיר. דפנה למיש במאמרה כותבת את המאפיינים המשותפים לכל הדרמות בטלוויזיה, והיא מביאה להבנה ש כמעט כל הנצפה בטלוויזיה הוא אותו הדבר וחוסר הגיוון בתכניות מביא את הילדים מסקנה כי באמת כל מה שהם רואים זה הדבר היחיד שקיים.
כל הנאמר לעיל, גורם לילד שעלול לצפות בתכנים שלא מיועדים לו, לייצר לעצמו מציאות לא אמתית שתפגע בדרך התנהגותו ותשפיע לרעה על אופיו רק מפני שהיא "אמתית" במה שהוא רואה בטלוויזיה, אך בכתבה זו ניתן לראות כיצד הטלוויזיה כן יכולה להשפיע לטובה, כמובן אם צופים בה במינון מסויים
מחקר מפתיע: טלוויזיה משפיעה לטובה על ילדים
כתבה נוספת העוסקת בנושא הבדלת המציאות
התמימות של הילדים וכיצד הם
מושפעים מהתכנים המופיעים בטלוויזיה:
הטלוויזיה מציגה סטראוטיפים של כל הקבוצות בחברה, שממחישים את יחסי הכוחות כלפי קטגוריות של אנשים בזמן נתון ובחברה מסוימת. הסטראוטיפים האלו יובילו את הילדים לחשוב כי הנשים הן מיניות, רגשניות, תלותיות, ממלאות תפקיד עקרת הבית, סבילות ועדינות, את הגברים כחזקים, דומיננטיים ואגרסיביים ואת המיעוטים הגזעיים כבעיה חברתית, עבריינים, מסוממים, פרועים, חברי כנופיות וילדים למשפחות הרוסות, הלן אינגהם במאמרה מציינת שלאחר שחקרה על נושא המין הטלוויזיה באמת מתברר שלנשים כמעט ואין תפקידים בחירים, אבל כאשר אישה מצליחה בקריירה שלה זה בא על חשבון חייהן האישיים והן אינן מאושרות.
הטלוויזיה מציגה סטראוטיפים של כל הקבוצות בחברה, שממחישים את יחסי הכוחות כלפי קטגוריות של אנשים בזמן נתון ובחברה מסוימת. הסטראוטיפים האלו יובילו את הילדים לחשוב כי הנשים הן מיניות, רגשניות, תלותיות, ממלאות תפקיד עקרת הבית, סבילות ועדינות, את הגברים כחזקים, דומיננטיים ואגרסיביים ואת המיעוטים הגזעיים כבעיה חברתית, עבריינים, מסוממים, פרועים, חברי כנופיות וילדים למשפחות הרוסות, הלן אינגהם במאמרה מציינת שלאחר שחקרה על נושא המין הטלוויזיה באמת מתברר שלנשים כמעט ואין תפקידים בחירים, אבל כאשר אישה מצליחה בקריירה שלה זה בא על חשבון חייהן האישיים והן אינן מאושרות.
בעוד שמציאות היום שונה מכך, ההבדל בין מבוגרים שצופים בתכנים לילדים היא שמבוגרים עלולים להיות מושפעים מכל מה שהם צופים ברמה הרבה יותר קטנה מהילדים. רוב המבוגרים הבוגרים כבר יודעים שהמציאות שונה ורק חלק קטן מאוד מהסטראוטיפים נכון ולא לכולם, בעוד שהילדים יאמינו לכל מה שהם רואים על נשים, גברים, מיעוטים ועוד. הם ילמדו שההכללה שהם רואים נכונה, וכל מה שנאמר בטלוויזיה בעיניהם "קדוש", וזה כי הם תמימים, ולכן התכנים לא מתאימים להם, אך אין שליטה במה שהם רואים. כל עוד זה נמצא בטלוויזיה אי אפשר למנוע מהם לראות את הדברים ומה שקורה בעצם הוא שהם מגיעים למסקנות מוטעות, הם מבטלים את ייחודיות הפרט ומקטלגים אנשים לקבוצות סטראוטיפיות, ואפילו הדימוי העצמי שלהם עלול להיפגע אם הם בעצמם שייכים לקבוצה סטראוטיפית מסוימת. דניאל צ'נדלר במאמרו מסכם כיצד ילדים מבינים מה "אמיתי" בטלוויזיה
השפעת האלימות
בטלוויזיה על הילדים:
וכמובן, אי אפשר להתעלם מהאלימות בתקשורת. לטלוויזיה יש יכולת גירוי גבוהה והחשיפה לתכנים אלימים עלולה להעלות את התרגשות הצופים, שחלק מהם הם הילדים, ולעורר התפרצות אלימה. בעקבות הצפייה, הילדים עלולים ללמוד התנהגות אלימה ולאמץ אותה על ידיי חיקוי התנהגות הדמויות אותם הם מכירים ואוהבים, האלימות בטלוויזיה מספקת לילדים בדרך כלל מודל לחיקוי להתנהגות אלימה שלא ניתנת לשליטה ועלולה להיות מסוכנת. ילד שמתחיל לפתח לעצמו הרגלי אלימות ומגיל צעיר מאוד, יגדל להיות אדם שלא יוכל להשתלט על העצבים שלו או ההתנהגות שלו וזה ישפיע לרעה על אורח החיים שלו ועל הסובבים אותו.
בנוסף האלימות הזו עלולה לגרום לילדים ליצור לעצמם מציאות של עולם מפחיד ואכזרי, שעלול לפגוע בביטחון העצמי שלהם, ובהמשך הם יראו את חיי היום יום שלהם כחיים אלימים, מלאי רוע ואכזריות, כפי שמשתקף בטלוויזיה, בעוד שבמציאות זה לא בהכרח נכון. דוגמא לאלימות התקשורת:
וכמובן, אי אפשר להתעלם מהאלימות בתקשורת. לטלוויזיה יש יכולת גירוי גבוהה והחשיפה לתכנים אלימים עלולה להעלות את התרגשות הצופים, שחלק מהם הם הילדים, ולעורר התפרצות אלימה. בעקבות הצפייה, הילדים עלולים ללמוד התנהגות אלימה ולאמץ אותה על ידיי חיקוי התנהגות הדמויות אותם הם מכירים ואוהבים, האלימות בטלוויזיה מספקת לילדים בדרך כלל מודל לחיקוי להתנהגות אלימה שלא ניתנת לשליטה ועלולה להיות מסוכנת. ילד שמתחיל לפתח לעצמו הרגלי אלימות ומגיל צעיר מאוד, יגדל להיות אדם שלא יוכל להשתלט על העצבים שלו או ההתנהגות שלו וזה ישפיע לרעה על אורח החיים שלו ועל הסובבים אותו.
בנוסף האלימות הזו עלולה לגרום לילדים ליצור לעצמם מציאות של עולם מפחיד ואכזרי, שעלול לפגוע בביטחון העצמי שלהם, ובהמשך הם יראו את חיי היום יום שלהם כחיים אלימים, מלאי רוע ואכזריות, כפי שמשתקף בטלוויזיה, בעוד שבמציאות זה לא בהכרח נכון. דוגמא לאלימות התקשורת: