העבודה שלי עוסקת באובדן הילדות.
הפרט מרגע לידתו ועד סוף חייו עובר תהליך שמעצב את אישיותו, שמקנה לו כלים וערכים שילוו אותו כל חייו ושבאמצעותו הוא לומד מה הוא תפקידו בחברה שלנו. ההורים שימשו המודל לחיקוי של ילדיהם, הילדים לא הכירו מעבר לכך. ההורים שלטו בידע של ילדיהם וברצונות שלהם, כל דבר שהתרחש בחיי ילדיהם הם היו שותפים בו ולקחו בו חלק עיקרי. המדיה והתקשורת כיום גם מהווים סוכן חברות, והם תופסים חלק גדול יותר ויותר מחיי הפרט. אמצעי התקשורת הם סוכני חברות קבועים, בניגוד למשל למחנכת בבית ספר שלא ממשיכה עם הפרט פיזית אחרי שהילד גדל, הערכים והנורמות שקיבל ממנה אולי כן ימשיכו, אך לא היא, בעוד שאמצעי התקשורת מלווים את הפרט מהגיל הרך והלאה. עבור הקהל הצעיר, אמצעי התקשורת מהווים סוג של "הורה חדש", אפשר ללמוד על החברה, התרבות ועל המוסכמות המחייבות אותו או הרצויות לו רק דרך התקשורת. מעמד הטלוויזיה עם השנים התחזק בחברה וכיום מהווה בסיס לקשר החברתי של הפרט וגורם המעצב את תמונת המציאות שלנו, ואפילו לפעמים היא נוגדת את העקרונות שעל פיהם הורינו חינכו אותנו. חשיפת הילדים לתכני טלוויזיה שלא מתאימים לגיל שלהם, בשעות שלא מיועדים לצפייתם וטשטוש בין סדרות משפחתיות לסדרות למבוגרים, הם הגורמים למעבר מיידי של הילדים "לעולם המבוגרים" מהילדות בלי שום שליטה. השוני בין דור ההורים שלנו, שעוד התקשורת לא הייתה מפותחת לדור שלנו שהתקשורת דיי מפותחת הוא ברור. בדור ההורים שלנו לא דיברו על מין, מלחמות ומוות בגיל צעיר, בעוד שהיום ילדים מגיל קטן מאוד יודעים שלא החסידה מביאה את הילדים לעולם. בעידן תקשורת ההמונים, הילדות הולכת ונעלמת וכתוצאה מכך, קורים תהליכים נוספים כמו אובדן סמכות ההורים, חוסר נימוס וחוסר בושה. הטלוויזיה גרמה לתהליך הזה כתוצאה ממתן מידע מלא ושווה לכל אדם מבלי להפריד בקהלים שונים מגילאים שונים, דבר נוסף שקורה הוא שהילדים מתחילים לייצר לעצמם מציאות לא אמיתי שתפגע בדרך התנהגותם ותשפיע לרעה על אופיים מפני שהיא "אמיתית" כפי שהם רואים בטלוויזיה.
הדילמה שלי היא: "האם תעשיית הבידור צריכה לקחת אחריות או להמשיך לשדר את התכנים המזיקים לילדים?"
ילדים בדרך כלל לא יודעים להבדיל בין המציאות המשתקפת בריאליטי לבין החיים האמיתיים, ומסיבה זו מתחילים לראות אצל הילדים הצפה ובלבול. הילדים נחשפים לתכנים בטלוויזיה שבכלל שלא מיועדים להם, תכנים שעלולים להשפיע לרעה על מחשבתם והשקפת עולמם. הטלוויזיה גורמת לכך שילדים חושבים על כל מיני אנשים מכל מיני סוגים, על החיים בכלל ואפילו על עצמם דברים שבמציאות הם לא באים לידיי ביטוי.
הפרט מרגע לידתו ועד סוף חייו עובר תהליך שמעצב את אישיותו, שמקנה לו כלים וערכים שילוו אותו כל חייו ושבאמצעותו הוא לומד מה הוא תפקידו בחברה שלנו. ההורים שימשו המודל לחיקוי של ילדיהם, הילדים לא הכירו מעבר לכך. ההורים שלטו בידע של ילדיהם וברצונות שלהם, כל דבר שהתרחש בחיי ילדיהם הם היו שותפים בו ולקחו בו חלק עיקרי. המדיה והתקשורת כיום גם מהווים סוכן חברות, והם תופסים חלק גדול יותר ויותר מחיי הפרט. אמצעי התקשורת הם סוכני חברות קבועים, בניגוד למשל למחנכת בבית ספר שלא ממשיכה עם הפרט פיזית אחרי שהילד גדל, הערכים והנורמות שקיבל ממנה אולי כן ימשיכו, אך לא היא, בעוד שאמצעי התקשורת מלווים את הפרט מהגיל הרך והלאה. עבור הקהל הצעיר, אמצעי התקשורת מהווים סוג של "הורה חדש", אפשר ללמוד על החברה, התרבות ועל המוסכמות המחייבות אותו או הרצויות לו רק דרך התקשורת. מעמד הטלוויזיה עם השנים התחזק בחברה וכיום מהווה בסיס לקשר החברתי של הפרט וגורם המעצב את תמונת המציאות שלנו, ואפילו לפעמים היא נוגדת את העקרונות שעל פיהם הורינו חינכו אותנו. חשיפת הילדים לתכני טלוויזיה שלא מתאימים לגיל שלהם, בשעות שלא מיועדים לצפייתם וטשטוש בין סדרות משפחתיות לסדרות למבוגרים, הם הגורמים למעבר מיידי של הילדים "לעולם המבוגרים" מהילדות בלי שום שליטה. השוני בין דור ההורים שלנו, שעוד התקשורת לא הייתה מפותחת לדור שלנו שהתקשורת דיי מפותחת הוא ברור. בדור ההורים שלנו לא דיברו על מין, מלחמות ומוות בגיל צעיר, בעוד שהיום ילדים מגיל קטן מאוד יודעים שלא החסידה מביאה את הילדים לעולם. בעידן תקשורת ההמונים, הילדות הולכת ונעלמת וכתוצאה מכך, קורים תהליכים נוספים כמו אובדן סמכות ההורים, חוסר נימוס וחוסר בושה. הטלוויזיה גרמה לתהליך הזה כתוצאה ממתן מידע מלא ושווה לכל אדם מבלי להפריד בקהלים שונים מגילאים שונים, דבר נוסף שקורה הוא שהילדים מתחילים לייצר לעצמם מציאות לא אמיתי שתפגע בדרך התנהגותם ותשפיע לרעה על אופיים מפני שהיא "אמיתית" כפי שהם רואים בטלוויזיה.
הדילמה שלי היא: "האם תעשיית הבידור צריכה לקחת אחריות או להמשיך לשדר את התכנים המזיקים לילדים?"
ילדים בדרך כלל לא יודעים להבדיל בין המציאות המשתקפת בריאליטי לבין החיים האמיתיים, ומסיבה זו מתחילים לראות אצל הילדים הצפה ובלבול. הילדים נחשפים לתכנים בטלוויזיה שבכלל שלא מיועדים להם, תכנים שעלולים להשפיע לרעה על מחשבתם והשקפת עולמם. הטלוויזיה גורמת לכך שילדים חושבים על כל מיני אנשים מכל מיני סוגים, על החיים בכלל ואפילו על עצמם דברים שבמציאות הם לא באים לידיי ביטוי.
ואז שאלת החקר היא: "האם האחריות היא של ההורים או של התאגידים לגבי חשיפת הילדים לתכנים שלא מתאימים להם?"
שיטת המחקר שבחרתי היא שאלון של אנשים רלוונטיים. הכנתי שאלון שהורים לילדים בגילאים 5-12 יענו עליו ושלחתי אותו להורים רלוונטים, ושלחתי מיילים לחברות שידור טלוויזיוני, והם חזרו אלי לאחר מספר ימים עם תשובות מספקות. על סמך התשובות על השאלון והמיילים אוכל לדעת האחריות היא של מי בנוגע לנושא, אאסוף את כל התשובות שקיבלתי ואוכל לנתחם ולהסיק מסקנות לגבי האחריות של ההורים או רשויות השידור על הילדים.
בחרתי בשיטה זו משום שבעזרתה אוכל לקבל מידע ישיר משני הקצוות ואוכל לקבל את התשובה הכי ברורה לשאלת החקר שלי.
שיטת המחקר שבחרתי היא שאלון של אנשים רלוונטיים. הכנתי שאלון שהורים לילדים בגילאים 5-12 יענו עליו ושלחתי אותו להורים רלוונטים, ושלחתי מיילים לחברות שידור טלוויזיוני, והם חזרו אלי לאחר מספר ימים עם תשובות מספקות. על סמך התשובות על השאלון והמיילים אוכל לדעת האחריות היא של מי בנוגע לנושא, אאסוף את כל התשובות שקיבלתי ואוכל לנתחם ולהסיק מסקנות לגבי האחריות של ההורים או רשויות השידור על הילדים.
בחרתי בשיטה זו משום שבעזרתה אוכל לקבל מידע ישיר משני הקצוות ואוכל לקבל את התשובה הכי ברורה לשאלת החקר שלי.
התשובות לשאלון:
התשובה על המייל:
מהתשובות על השאלון עולה כי הטלוויזיה בבית העונים דלוקה לא פחות מ-9 שעות ביום, אצל מחציתם הילדים צופים בטלוויזיה בתווך השעות 15:00-17:00 והשאר או בין השעות 17:00-19:00 לבין 19:00-21:00, אין ילדים הצופים בטלוויזיה לאחר השעה 21:00. לכל הילדים יש פלאפון, אצל 75% מהעונים הילדים צופים בטלוויזיה יחד איתם לפעמים ואף אחד מהעונים לא מדליק את הטלוויזיה במטרה לקבל שקט מהילדים. אצל רוב העונים הילדים קודם כל משחקים במחשב או רואים טלוויזיה כשאר חוזרים הביתה ולפני שהולכים לישון וכל ההורים בודקים מה הילדים שלהם עושים על המחשב או בטלוויזיה מידיי פעם. אצל 62.5% מהעונים המחשב הוא בסלון ויש גבולות בנוגע לצפייה בטלוויזיה. לרוב העונים לא מפריעים התכנים המשודרים בטלוויזיה ואם כן מחליפים ערוץ, עונה אחת ציינה שמפריע לה והיא חוסמת את הערוץ.
מהתשובות על השאלון עולה כי הטלוויזיה בבית העונים דלוקה לא פחות מ-9 שעות ביום, אצל מחציתם הילדים צופים בטלוויזיה בתווך השעות 15:00-17:00 והשאר או בין השעות 17:00-19:00 לבין 19:00-21:00, אין ילדים הצופים בטלוויזיה לאחר השעה 21:00. לכל הילדים יש פלאפון, אצל 75% מהעונים הילדים צופים בטלוויזיה יחד איתם לפעמים ואף אחד מהעונים לא מדליק את הטלוויזיה במטרה לקבל שקט מהילדים. אצל רוב העונים הילדים קודם כל משחקים במחשב או רואים טלוויזיה כשאר חוזרים הביתה ולפני שהולכים לישון וכל ההורים בודקים מה הילדים שלהם עושים על המחשב או בטלוויזיה מידיי פעם. אצל 62.5% מהעונים המחשב הוא בסלון ויש גבולות בנוגע לצפייה בטלוויזיה. לרוב העונים לא מפריעים התכנים המשודרים בטלוויזיה ואם כן מחליפים ערוץ, עונה אחת ציינה שמפריע לה והיא חוסמת את הערוץ.
כלומר, ניתן באמת לראות שאצל רוב המשפחות באמת אכפת ממה שהילדים צופים, אצל כולם הילדים צופים בטלוויזיה בשעות בהם אין תכניות ריאליטי, המחשב נמצא בסלון ככה שאפשר תמיד לראות מה הילד עושה, יש גבולות לגבי הצפייה, מחליפים ערוץ כשהתכנים לא מתאימים וכו'.
אך עדיין יש ותמיד יהיה ההרגל של הטלוויזיה או מחשב כשחוזרים הביתה מבית הספר ולפני שהולכים לישון, זהו הרגל הילדים, בנוסף לכולם יש פלאפון, אך כל עוד יש חסימות ויש גבולות הילדים עדיין במצב טוב, וההורים כן דואגים ככל הניתן.
אי אפשר פשוט לאסור מהם לצפות בטלוויזיה או לשחק במחשב לגמרי ואי אפשר שלא לתת להם פלאפון, כיום ההורים כן רוצים לתקשר עם הילדים שלהם ולדעת היכן הם כאשר הם לא ביית, תמיד כדאי שיהיה להם ואולי ללא אינטרנט, אך אי אפשר שלא לתת להם ולמנוע מהם הכל בכל זאת, אז ניתן לשים גבולות וניתן לחסום כל מיני תכנים לא רצויים ובכך לשמור על הילדים כמה שיותר וזה מה שרואים מהתשובות על השאלון.
מהתשובה שקיבלתי מהוט ניתן להסיק כי הם עושים כמיטב יכולתם להזהיר את ההורים מהתכנים המשודרים, יש סיווג צפייה לצד התכניות השונות כך שההורים יוכלו לדעת מה מתאים לילדיהם מה ולא, בנוסף החברה מפרסמת פרומואים בעניין חסימת ערוצים, המידע על חסימת הערוצים נמצא זמין באתר כך שלטענתם רוב ההורים אם לא כולם נחשפו לנושא.
אך עדיין יש ותמיד יהיה ההרגל של הטלוויזיה או מחשב כשחוזרים הביתה מבית הספר ולפני שהולכים לישון, זהו הרגל הילדים, בנוסף לכולם יש פלאפון, אך כל עוד יש חסימות ויש גבולות הילדים עדיין במצב טוב, וההורים כן דואגים ככל הניתן.
אי אפשר פשוט לאסור מהם לצפות בטלוויזיה או לשחק במחשב לגמרי ואי אפשר שלא לתת להם פלאפון, כיום ההורים כן רוצים לתקשר עם הילדים שלהם ולדעת היכן הם כאשר הם לא ביית, תמיד כדאי שיהיה להם ואולי ללא אינטרנט, אך אי אפשר שלא לתת להם ולמנוע מהם הכל בכל זאת, אז ניתן לשים גבולות וניתן לחסום כל מיני תכנים לא רצויים ובכך לשמור על הילדים כמה שיותר וזה מה שרואים מהתשובות על השאלון.
מהתשובה שקיבלתי מהוט ניתן להסיק כי הם עושים כמיטב יכולתם להזהיר את ההורים מהתכנים המשודרים, יש סיווג צפייה לצד התכניות השונות כך שההורים יוכלו לדעת מה מתאים לילדיהם מה ולא, בנוסף החברה מפרסמת פרומואים בעניין חסימת ערוצים, המידע על חסימת הערוצים נמצא זמין באתר כך שלטענתם רוב ההורים אם לא כולם נחשפו לנושא.
לסיכום, מהתשובות של ההורים ומהתשובה של הוט ניתן להסיק כי האחריות היא של השתיים בשיתוף פעולה, אך הביצוע של הדבר ובאמת השמירה על הילדים היא באחריות ההורים.
חברות השידור עשו כמיטב יכולתם למנוע מילדים להגיע לתכנים שלא מתאימים להם אך אם ההורים לא ישתמשו באמצעים למניעת אובדן הילדות של הילדים שום דבר לא ישתנה.
אם ההורים יגבילו את הילדים ויעשו חוקים ברורים לגבי זמן הצפייה ומשך הצפייה בטלוויזיה והמשחק במחשב, ישימו את המשחב בסלון ולא בחדר הילדים, יחסמו אתרים וערוצים כפי שהחברות מקנות ויפקחו על ילדיהם מידיי פעם הילדים יהיו מוגנים מהתכנים הפוגעניים.
חברות השידור עשו כמיטב יכולתם למנוע מילדים להגיע לתכנים שלא מתאימים להם אך אם ההורים לא ישתמשו באמצעים למניעת אובדן הילדות של הילדים שום דבר לא ישתנה.
אם ההורים יגבילו את הילדים ויעשו חוקים ברורים לגבי זמן הצפייה ומשך הצפייה בטלוויזיה והמשחק במחשב, ישימו את המשחב בסלון ולא בחדר הילדים, יחסמו אתרים וערוצים כפי שהחברות מקנות ויפקחו על ילדיהם מידיי פעם הילדים יהיו מוגנים מהתכנים הפוגעניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה